גספצ׳ו צהוב עם אננס ומנגו

שיא הקיץ במדריד. אוי, כמה חם.

מצד אחד האווירה מחשמלת, כולם, אבל כ-ו-ל-ם בחוץ. שותים טינטו בכיכרות, רובצים בפארקים, גודשים את הברים והמסעדות ויש הופעות ומאורעות בכל כיכר ובכל מקום. גם יש אור עד ממש מאוחר! עד אזור השעה 22:00! שזה תענוג אמיתי. זה מאריך באופן משמעותי את היום, כך שגם אם מסיימים לעבוד ב20:00 אפשר ללכת לתפוס פינה בפארק. ושלא נדבר על זה שאני יכולה לצלם אוכל עד מאוחר, באור שמש טבעי ובוהק.

ומצד שני, כל כך חם!

אבל ממש!

הטמפרטורות נעות בין 32 ל-40 מעלות, ושיא החום הוא באזור 18:00-19:00.

אני ממש מתחילה להבין למה הספרדים לוקחים את הקיץ באיטיות גמורה, ושכל העניין התרבותי הזה בכלל התפתח ממזג האוויר הלוהט ששורר כאן. אני מוצאת את עצמי מתהולכת ברחובות נטולת יכולת לחשוב, מרגישה שהחום מייבש ושורף לי את תאי המוח ומדלל לי את חוט המחשבה. אני חושבת לאט, עושה הכל לאט, מתהלכת לאט. מדברת לאט (ועוד בשפה דלה וחסרת מעוף).

וגם מבשלת לאט. וכותבת לאט.

ויש לכם מזל, כי אחרי שהפוסטים האחרונים היו חופרים וארוכים, הפוסט הזה יהיה קצרצר עם מתכון זריז. עוד שנייה הוא נגמר. ואין ברירה, זה חייב להיות מתכון של קיץ, עם פירות של קיץ, עגבניות קיץ, צבעים של קיץ ורעננות של קיץ!

אז גספצ’ו.

בניגוד להרבה מנות עלומות במטבח הספרדי, הגספצ’ו מוכר כבר כמעט לכל אחד. אם במשרד התיירות היו מחלקים כרטיס ביקור למטבח הספרדי, אז הגספצ’ו והפאייה היו מתנוססים עליו. הוא קל הכנה, מרענן, בריא וסופר דופר טעים. על הגרסא הקלאסית כבר כתבתי בעבר, אבל אתמצת במשפט קצרצר בכל זאת: מרק עגבניות קר, שלא עובר בישול, אליו מצטרפים עוד ירקות, שמן זית, חומץ ולחם מיום האתמול שמסמיך אותו. הפעם אני רוצה לקחת את המנה לכיוון יותר צהבהב וטרופי.

אז גספצ’ו צהוב.

את העגבניות האדומות הבשלות (שהן בסיס הגספצ’ו!) נחליף בשרי צהובות, את הפלפל הירוק בפלפל צהוב או כתום, ונכניס גם אננס ומנגו שייתנו מתיקות מרעננת. התלבטתי נורא האם להשתמש בשניהם או רק באחד מהם. בסוף, לאחר כמה ניסיונות, הסתמן השילוב של שניהם כמנצח ולכן אני ממליצה לשים אותם בכמות שווה. א’ פחות אוהב אננס ומעדיף רק מנגו או תמהיל של יותר מנגו מאננס. יש לקחת בחשבון שהאננס הוא מאוד מתוק אז להיזהר מלשים רק ממנו, כי המטרה היא לא לעשות שייק פירות. אגב, אם אין לכם אננס טרי אלא רק משומר אז תוותרו עליו לגמרי ותשימו רק מנגו.

בעניין החומץ. גם על זה חפרתי המון. הספרדים משתמשים בחומץ חרז שהוא בעצם חומץ בן יין שרי שמיוצר בעיר חרז (לחפירה המלאה ניתן להיכנס לפוסט הסלמורחו). זה חומץ מעולה והאידיאלי לכל הגספצ’ואים למיניהם. מכיוון שקשה להשיגו בארץ, גם חומץ בן יין לבן יעשה עבודה נפלאה. מה שלא יהיה, בשום אופן אל תוותרו על החומץ, הוא הקיק של המנה ובלעדיו היא חד ממדית.

איך מכינים?

01

משרים את פרוסת הלחם (יס יס, עם החלק הקשה) בקערת מים פושרים עד שהוא מתרכך (לוקח בערך חצי דקה).

02

בנתיים חותכים את כל הירקות גס ושמים בבלנדר או בכלי בו ניתן לבלנדר.

03

סוחטים את הלחם כדי שיהיו בו כמה שפחות מים ומוסיפים לקלחת. מוסיפים גם את החומץ והמלח.

04

מבלנדרים. תוך כדי הבלינדור מוסיפים את השמן זית. (בתכלס אפשר גם לפני, לא חובה תוך כדי). עד שהמרק במרקם אחיד בלי חתיכות.

05

מסננים! יש אנשים שלא מסננים אבל בעיני גספצ’ו עם מרקם של קליפות וגרעינים זה באסה. הסינון מתבצע במסננת צפופה, תעזרו לו לרדת תוך כדי מעיכה וערבוב של התכולה עם כף עץ.

06

מעבירים את המרק המסונן לקירור של לפחות כשעתיים. אפשר גם ללילה, יעשה לו רק טוב וישביח טעמים.

07

מגישים קר-קר-קר (אני מעבירה למקפיא רבע שעה לפני ההגשה). מוזגים לצלוחית עמוקה או כוס שתייה, מפזרים מעל טופינגס – קרוטונים וקוביות ירקות, ומזליפים שמן זית (חשוב וטעים!). אפשר גם לשים קובית קרח.

בתאבון!!