ליידיס אנד ג’נטלמנס – גספצ’ו!
מה רבים הם מתכוני הגספצ’ו, ולא בכדי. הוא מסורתי, קל במיוחד להכין אותו, הוא מכיל חומרי גלם סופר נגישים וניתן לעשות ממנו אינסוף ווריאציות. כמו השקשוקה, החריימה והחומוס, הבסיס של המתכון הוא העוגן, אבל לכו תשחקו עם הפרופורציות והמרקם, ותוסיפו דברים כאוות נפשכם. הוא מתאים כמנה ראשונה קלילה לפתיחת התיאבון או אפילו בין המנות.
אז מה זה גספצ’ו?
במשפט אחד: מרק עגבניות ספרדי קר. במשפט נוסף: הגספצ’ו מכיל עוד מיני ירקות – מלפפון, פלפל, בצל ושום. והכי חשוב – זה מכיל חומץ (בדר”כ חומץ שרי, אבל חומץ בן יין לבן מהווה תחליף הולם ביותר). כל הטוב הזה נטחן ביחד עם לחם רטוב שמוסיף סמיכות ועם הרבה שמן זית. כמו הרבה ממתכוני העגבניות הספרדים, הוא נפוץ במיוחד בחבל אנדלוסיה. אפרופו מסורות, בספרד ובמיוחד בדרום נהוג לאכול גם את הקרוב משפחה הסמיך של הגספצ’ו הלא הוא הסלמורחו, שמורכב רק מעגבניות, שום ולחם, וגם אליו יוקדש פוסט נפרד וחגיגי.
תאמינו או לא, למרות שכיום העגבניות הן שחקניות ראשיות בגספצ’ו, עגבניות הן פרי של העולם החדש, דהיינו, התגלו לראשונה באמריקה ב-1492 ומשם הובאו אל העולם הישן. כך, שהגספצ’ו המקורי מכיל רק ענבים ירוקים, שקדים, חומץ ולחם. בדיוק כמו שראגו בולונז מקורי הכיל רק בשר ובשמל, וכמו שהמטבח התאילנדי היה נטול צ’ילי (שגם הוא התגלה באמריקה). או בקיצור – מזעזע.
עם כל אהבתי לקלאסיקות, הסיפורים הללו מעידים שלא צריך להיות מקובעים למטבחים מסורתיים, שכן ברמת המאקרו שילובים שנחשבו לא קונבנציונאלים (אבל שהיה בהם הגיון כלשהו) הם שיצרו את המנות הטובות ביותר. קדמה זה לא תמיד כזה דבר רע.
איך אוכלים?
כיום אוכלים אותו כספק מרק ספק משקה צונן וסמיך בימי הקיץ הלוהטים. הוא קר מאוד ומתאים לפתיח של כל-כך הרבה סוגי ארוחות. ניתן (ורצוי) להכין אותו כמה שעות מראש, ואפשר אפילו יום לפני. למכורים שבינינו (אני!!) אפשר להכין כמות גדולה ולמזוג לבקבוקי פלסטיק ולאחסן במקרר כך שאף פעם לא יחסר.
למרות שנפוץ יותר לאכול את הגספצ’ו כמו שהוא – כלומר, ללא כל סינון, אני ממליצה בחום לסנן את המרק במסננת, זה עושה מרקם קטיפתי ונפלא, בלי קליפות מעיקות שלא באות בטוב. נכון ששלב הסינון לוקח טיפה’לה יותר זמן, אבל זמן ההכנה הוא גם ככה אפסי אז אתם יכולים להרשות לעצמכם.
לפני שמכינים
מילה על בחירת המרכיבים: שימו לב, זה מרק שלא עובר שום בישול, ולכן כל טעם לוואי שיהיה לירק יורגש מאוד במרק. או במילים אחרות – התייחסו למרק כאל סלט כשאתם בוחרים את הירקות (תכל’ס, זה בעצם סלט טחון), הם צריכים להיות טריים ובשלים, ללא כל פגם. יוצאות מהכלל אלו העגבניות, שעליהן להיות עגבניות קיץ בשלות, רכות, אדומות ומתוקות, כמו העגבניות שהייתם בוחרים לרוטב עגבניות או שקשוקה, או לפאן קון טומטה!
גיוון: ניתן להוסיף אפרסק לכל הטוב הזה. תודו שהשימוש באפרסק דיי מפתיע, וגם אני בהתחלה הרמתי גבה אבל וואלה הוא לא מוסיף טעם אפרסקי אלא טיפה מתקתקות שהסתמנה כמנצחת. ואפילו בגרסאות הספרדיות נוטים להשתמש בו לפעמים, או אפילו באבטיח. לא חובה, אבל מוסיף הרבה.
איך מכינים?
מצרכים
5 עגבניות תמר בשלות |
1 אפרסק קטן בשל (לא חובה) |
להגשה
קוביות מלפפון ופלפל ירוק
|
01
משרים את הפרוסת לחם בקערת מים לדקה או שתיים ואז סוחטים היטב.
02
חותכים את כל הירקות גס וטוחנים בבלנדר או מעבד מזון. מוסיפים את הלחם הסחוט ובהדרגה גם את שמן הזית, החומץ והמלח. טוחנים היטב עד שמגיעים למרקם קטיפתי.
03
מסננים במסננת דקה, ועוזרים לנוזלים לרדת בעזרת כף שמערבבת את התכולה במסננת ו”מועכת” את התערובת כלפי מטה (גם אם בהתחלה נראה כי שום דבר לא “מסתנן”, זה בסדר, קצת עזרה וסבלנות והפלא קורה).
04
מעבירים לקנקן, או לקערה עמוקה ומקררים לפחות 3 שעות לפני ההגשה (הגספצ’ו צריך להיות קר מאוד, זה טעים יותר משמעותית כשזה קר וככה גם יש זמן לטעמים ליצור איזשהי סינרגיה).
05
מוזגים לכוסות הגשה שמהן ניתן לשתות או לקערות מרק עמוקות (אני מעדיפה את האופציה הראשונה). ניתן לפזר בעת ההגשה קוביות מלפפון, בצל ופלפל וקצת קרוטונים, וכמובן שגם זילופון של שמן זית אף פעם לא מזיק.
2 תגובות
איזה כייף שאת קיימת.
כל פוסט מעלה חיוך עם עוד איזה פיסת מידע שהייתה חסרה לי.
האחו בלנקו שמקורו באמת מדרום ספרד (אנדלוסיה) נחשב למאכל של עניים, שכן היו מכינים אותו משאריות הלחם היבש, בעדיפות לקמח לבן ובצקי. כל איזור ומתכון השאריות שלו, יש כאלה שמבשלים את קליפות תפוחי האדמה ויש כאלה שיוצרים מרק סמיך ונפלא משאריות הלחם הנותר.
תודה