המעגל הקרוב שלי יודע שאין דבר שאני יותר אוהבת משאלות דירוג והשוואה. כל אדם שנקרה בדרכי ימצא את עצמו מתישהו עונה על שאלה בסגנון דרג-את-3-המטבחים-האהובים-עליך-בעולם, או איזה-5-פרודוקטים-היית-לוקח-לאי-בודד או אם-היית-צריך-לבחור-מדינה-אחת-בה-היית-אוכל-לשארית-חייך. הבנתם.
אז בגדול מאז שהגעתי לספרד אחת מהשאלות שאני אוהבת לשאול ספרדים זו מה היא העיר האהובה עליהם בספרד, איפה הייתם גרים אם לא במדריד, תנו דירוג ערים, איפה אתם הכי אוהבים לטייל אם כל הערים היו נכחדות מלבד אחת איזו עיר הייתם משאירים כדי שתוכלו לאכול ולשתות בה. ואחת התשובות שחזרה על עצמה הכי הרבה היא סביליה.
הייתי בסביליה. למעשה זו העיר הראשונה שבה ביקרתי בספרד בטיול הראשון שלי ב2015. היינו בעיר 3 ימים ומשם המשכנו לעוד מקומות באנדלוסיה. בגלל שסביליה היא העיר הגדולה ביותר בדרום ספרד (והרביעית בגודלה בספרד כולה), התחבורה אליה ממדריד היא די קלה ונוחה והיא יעד טוב לטיולים באזור, וגם הביקורות עליה היו כ״כ מתענגות ככה שידענו שתהיה עצירה של לפחות יומיים.
היה כיף, היה נחמד, הייתי קצת חולה, היה אירביאנבי מקרטע, אכלנו בסדר ואז אחרי יומיים וחצי המשכנו הלאה. לא עיר שהותירה בי חותם או שבלוטות הטעם שלי הפצירו בי לחזור אליה. הגענו לגרנדה שהרבה יותר העיפה אותי, ועליה פוסט גדוש ונפרד.
מאז עברנו לספרד, ובמשך 5 שנים אני שומעת התענגויות בלתי פוסקות על העיר הזו. המדרידאים מתים עליה, ספרדים בכלל אוהבים אותה והרגשתי שהיומיים וחצי שם היו מפוספסים בענק ושאני חייבת לחזור. אז ממש לפני כמה חודשים עשינו גיחה קצת יותר ארוכה בעיר, מצוידים ביותר ניסיון ובשפה, ומה אני אגיד לכם – כולם צודקים ואף יותר.
אמאלה
סביליה
ֿאת
מושלמת
סביליה היא עיר גדולה אך עתיקה, נעימה, אנדלוסית, תוססת, מגניבה, יצרית וסופר סופר טעימה.
מה זה טעימה. הסתובבתי עם פומו כאילו אני בלונדון. ולא רק, אלא הVFM בה הוא אולי הטוב ביותר בעולם המערבי, נשבעת.
איזו השתפכות (מוצדקת).
יינות מעולים, בשר משובח, גבינות טובות, דגים ופירות ים, טאפאס ברים הכי עממייים שיש, פיין דיינינג, ברי יין עתיקים וזה נמשך ונמשך ונמשך.
אבל רגע,
על סביליה
סביליה היא בירת אנדלוסיה (יותר חשוב שהיא בירת הטאפאסים אבל כבר נגיע לזה), העיר הגדולה ביותר בדרום ספרד והרביעית בגודלה בספרד. מה שמדהים בה זה שהשטח העתיק שלה הוא החלק הארי של העיר, ולא קטנטן, תיירותי ומבחיל. למעשה, העיר העתיקה בה היא הגדולה ביותר בספרד (!) והשישית בגודלה בכל אירופה (!!!!!). היא מלאת אתרים מרהיבים כמו האלקזר, הקתדרלה, כיכרות, ארמונות, נהר ועוד.
אבל עזבו, כשאני אומרת עיר עתיקה אני לא מתכוונת לעתיק-אירופאי רגיל שאנחנו רגילים לראות של ישו, מריה וחבריהם. סביליה הייתה במשך מאות שנים תחת שלטון מוסלמי, לפרקים אפילו ישבו בה השליטים והחליפים, עד 1492. מאז ועד היום היא כמובן בשליטה נוצרית, אבל המוסלמים השאירו חותם ענק (מה זה חותם, נראה כאילו הם לא עזבו מעולם) – אדריכלות וסגנון גננות, ארמונות, מוזיקה וכמובן אוכל.
עוד דבר שכל-כך מיוחד בסביליה זה הפלמנקו. אולי כאן המקום להגיד – כל פלמנקו למעט בודדים ביותר שתראו מחות לאנדלוסיה נועד לבדר תיירים ואין לו קשר לפלמנקו אמיתי. גם באנדלוסיה יש הרבה מופעים תיירותיים, אבל הם בשיעורים נמוכים יותר וגם יותר מזכירים את המקור בהרבה. בסוף, אנדלוסיה בכלל ובעיקר סביליה – היא המולדת של הפלמנקו. כאן בעצם הכל מתחיל (ונשאר).
היום פלמנקו נקשר לנו עם שמחה וששון, צבעוניות ופאן, קסנייטות וצהלולים. המקור היה לגמרי אחר, שירת יגון של הצוענים באנדלוסיה. בהתחלה היה מדובר רק בשירה (עד כדי כך שבמקומות הקטנים והאותנטים מדובר בכמה כסאות בודדים מול כיסא אחד שבו יושב זמר ואפילו לא קם ממנו פעם אחת), ועם השנים הצטרף הריקוד והכל. אבל גם היום, השירה היא המרכז ולא הריקוד.
סולטאנית הטאפאסים
כשמגיעים לאנדלוסיה, מבינים מה זה באמת טאפאסים. וכשמגיעים לסביליה, מבינים שהיא המלכה האם. הכל בעצם התחיל בסביליה, ולמעשה היא בין הערים הבודדות שעדיין שומרת על המסורת הטאפאסית כמו שהייתה נהוגה פעם. ולא, מדריד וברצלונה כבר ככ רחוקות מכך. מה שאתם מדמיינים כשאומרים לכם טאפאסים – קורה ממש בסביליה.
קצת מנהרת זמן – הכל התחיל באנדלוסיה במאה ה-19, אז היו נוהגים להגיש בברים מנת אוכל קטנה לצד המשקה בחינם. למה? יש מלא אגדות אורבניות סביב הנושא, אבל הדעה הרווחת היא שבעלי הברים ניסו לבלום את ההשפעה של האלכוהול בכך שהאוכל יספוג חלק מהמשקה ואז ימשיכו להזמין, או שראו שמנות מלוחות גורמות לצמא וככה הגדילו את המכירות של האלכוהול.
האמת, זה לא ככ משנה מה המקור, כי היום טאפאסים זו תרבות, צורת חיים. וככה אוכלים באנדלוסיה – לא יושבים בשולחן מסודר ומזמינים מנות עיקריות, אלא מזמינים מלא טאפאסים על הבר.
המקומות יהיו קטנים, דחוסים ועם תפריט טאפאס שמתחלק ל3: טאפה (tapa), מדיה רסיון (media racion) ו-רסיון (racion).
טאפה זו המנה הכי קטנה, ממש נישנושון. ראסיון זו מנה לחלוקה וחצי רסיון זה חצי רסיון. ותקשיבו זה זול, הכל זול. המנות טאפה מגיעות ברמת ה3-6 יורו. וגם המנות הגדולות זולות. אתם מבינים את הקונספט? אתם קולטים כמה מנות אפשר להזמין ובאיזה מגוון?
מה כדאי לאכול בסביליה?
נתחיל מזה שבסביליה כיאה לעיר גדולה וקולינרית יש בגדול הכל. מעבר לזה שאפשר למצוא בה מטבחים מהמון אזורים ומקומות, גם המקומות הספרדים יהיו במנעד מאוד רחב – החל מהטאפאס ברים הכי עממיים ומסורתיים, טאפאס ברים יותר מודרנים ומסעדות פיוז׳ן מטורפות.
תוכלו למצוא גם מנות ספרדיות מסורתיות מצוינות, גם אנדלוסיות (בכל זאת בירת אנדלוסיה) וגם כאלו שהן מסביליה פרופר.
בגזרת המנות שיש בכל ספרד, הייתי ממליצה בעיקר לטעום את החמון והגבינות הספציפיים שיותר מאפיינים את סביליה, את אלו שמיוצרים בסביבת העיר. בכל תפריט תוכלו למצוא חמון איבריקו נפלא שמיוצר באזור ואת הגבינות שאופייניות לאזור, בעיקר כבשים ועיזים.
מנות אנדלוסיות
יין שרי – יין שמגיע מהאזור של חרס (Jerez), שזה חלק ממחוז סביליה. מדובר ביין עשיר ועמוק, חריף בריחו, עתיק מאוד, ובגלל העומק שלו עושים ממנו הרבה פעמים ברנדי (נקרא ברנדי חרס). מוגש בכוס צרה ומוזגים אותו מגובה רב. יש כמה סוגים של יין שרי, אבל הנפוץ ביותר בסביליה הוא מסוג ה- Manzanilla.
גבינות עיזים וכבשים – בספרד, כמו גם בצרפת ואיטליה, לכל מחוז ולכל עיר ולכל כפר יש את הגבינות שלו. דרום ספרד מאופיין בהרבה גבינות כבשים ועיזים, ובסביליה תוכלו למצוא גבינות נהדרות מהאזור וגם בכלל אנדלוסיה.
טונה אדומה – מי שעוקב אחרי יותר מחצי שעה יודע שמאזור קדיס שליד סביליה מגיעות הטונות האדומות בין הטובות ביותר בעולם – Atun de almadraba (אחרי יפן נו). מספיק להעיף מבט אחד בשוק המרכזי בעיר קדיס ומקבלים פיק ברכיים. הסביליאנים נהנים גם הם מהשלל ואין סיבה שגם אתם לא.
סלט תפוחי אדמה – Papas alinados – הכי קרוב לסלט מסורתי כלשהו. סלט תפוחי אדמה עם בצל, חומץ, פטרוזיליה ושמן זית. לפעמים מוסיפים גם טונה או מקרל. התפוחי אדמה מגיעים טיפה מעוכים ובעיני זו הגרסא הכי טובה לסלט תפוחי אדמה.
סלמורחו (Salmorejo) – קרם עגבניות קר של עגבניות, שום, חומץ, לחם ושמן זית. או אם תרצו – הבן דוד הסמיך של הגספצ׳ו. מוגש קר למנה ראשונה עם פירורי חמון וביצה קשה מגורדת. מנה שמקורה מהעיר קורדובה ונפוצה בכל אנדלוסיה.
פלמנקין (Flamenquín) – גם כן מהעיר קורדובה, אך הסביליאנים אוהבים אותה באופן מיוחד. רול באורך 20 ס”מ (!) של בשר חזיר ממולא בחמון וגבינה, מצופה בפירורי לחם ומטוגן בשמן עמוק. הקורדון בלו של אנדלוסיה, אם תרצו.
זנב שור (Rabo de toro) – חומר גלם סופר עתיק באנדלוסיה, עוד מהימים שממש היה מקובל לעשות מלחמות שוורים (ולא קצת כמו היום) ואז היו נוהגים לאכול את השור אחרי הקרב (אגב גם שוורים שניצחו היו נהרגים בסוף, רק כשאז הם היו נאכלים בארוחת מלכים). זנב השור מקבל בישול ארוך והופך להיות רך ומצוין. לרוב זה מגיע בתבשיל עם ירקות שורש, יין ולצד תפוחי אדמה.
מנות סביליאניות
תבשיל תרד וחומוס – Espinacas con garbanzos – תבשלי כייפי של תרד, גרגרי חומוס, עם תבלינים כמו פפריקה וכמון, שום, חומץ ושמן זית כמובן.
פילה חזיר בוויסקי – Solomillo al whisky – פילה של בשר חזיר מבושל עם רוטב ויסקי מתקתק.
תבשיל לחי – Carrillada – לחי שמבושלת ביין אדום וירקות שורש והופכת להיות נימוחה ורכה, וזה אולי הכי מומלץ. בכל מקום יש ורסיה אחרת לתבשיל.
Ternera mechada a la sevillana – סוג של פסטרמה מבשר חזיר. בשר צלוי עם תבלינים בתנור, נפרס כשהוא קר ונאכל כטאפאס על לחם קלוי.
Montadito de pringá – לחמניה קטנה ושטוחה יחסית ממולאת בבשר מפורק שהוא השאריות של התבשיל בשר הסביליאני המפורסם – puchero andaluz. תוכלו למצוא את זה כמעט בכל טאפאס בר בעיר.
טאפאס ברים
זו פעם ראשונה שאני נותנת רשימת המלצות ואני מרגישה שהיא לא מדגם מייצג. זאת אומרת, אני עומדת מאחורי כל המלצה והיה לי סופר טעים בכולן, אבל יש ככ הרבה מקומות ולא היה טעם לעשות רשימה מסודרת של must have. זאת אומרת, יכולתי גם ללכת לברים אחרים שנראו לי טוב באופן שרירותי והרשימה הייתה נראית אחרת לגמרי. מה שאני מנסה להגיד זה שאל תקחו את הרשימה כתורה מסיני, תסתובבו, תחקרו ובטוח יהיה טעים.
אז טאפאס ברים שמאוד אהבתי ושמותר לפספס:
Ricardo's – מקום קטן ושכונתי, המנות שאהבנו: קרוקטס, חמון, סלמורחו, טונה צרובה.
Dos de Mayo – היינו שם כמה פעמים רק בגלל שהתפריט ככ גדול ונראה מצוין! המנות שאהבנו: תבשיל לחי, תבשיל תרד בחומוס, פטאטאס אליניאדס.
La antigua Abaceria – מקום אותנטי מעבר לנהר שאהבתי במיוחד. היין Manzanilla שלהם מצוין, תבשיל הלחי, תבשיל החומוס, ובעיקר הדברים הקרים: הגבינות, האנשובי וה- Ternera mechada.
Bodega san Lorenzo – עוד מקום חמוד במיקום ממש טוב. הכי אהבנו: הפטאטאס אליניאדס, הסרדינים המעושנים, וה- Ternera mechada.
El rey de la cerveza – בר עממי ומרגש של פירות ים ודגים, נמצא ממש ליד שוק אוכל כייפי – Mercado de Feria. אהבנו: שרימפסים על הפלנצ׳ה, קלמארי מטוגנים, Montaditos. אבל הכי הכי – את ה- Tortillitas de camarones: לביבה דקיקה ופריכה מקמח חומוס ושרימפסים קטנטנים, מגיעה מהמטבח של קדיס ופה היא עשויה פשוט מעולה.
Barlovento bar – יותר פיוז׳ן קליל ופחות מנות מסורתיות. המנות סרדינים מצוינות, האויסטרים ועוד הרבה דברים.
Espacio Eslava – התלבטתי מאוד אם לשים את המקום בקטגוריית הטאפאס או המסעדות. אז מדובר בטאפאס בר יותר מודרני, יותר פיוז׳ן ויותר יקר. התפריט מהודק ומעולה.
מסעדות ושונות
Canabota – מסעדת פיין דיינינג מצוינת שאכלנו בה ארוחה מעולה. המסעדה מתמקצעת בדגים ופירות ים והיא נותנת הרבה הרבה כבוד לחומר הגלם, עם הטאצ׳ים האנדלוסים שלה. אהבנו מאוד: ברוסקטת סרדינים במרינדה, צדפות מסוג navajas, ציר carabinero, דג pargo והקינוח תפוז – כמה מרקמים של תפוז, פשוט מושלם.
Bodeguita casablanca – אמנם במיקום תיירותי, ועל הגבול בין מסעדה לבר, אבל בהחלט פנינה ששווה ביקור. המנות הקלאסיות כאן טובות (דגים מטוגנים, המנות בשר, הפטאטאס אליניאדאס (מצוינים!), אבל אנחנו נפלנו שדודים ממנה אחת שגרמה לנו לפיק ברכיים: קלמארי קטנטנים שלמים (מסוג puntillas) מטוגנים עם שום ופול ירוק!!
Bar la Almadraba – דוכן בשוק Feria, על טהרת הדגים הכבושים והמעושנים. לחובבי הז׳אנר זה תענוג של ממש. אכלנו שם המון המון דברים, כל חלקי הטונה (הבטן והלב מצוינים), המקרל והסרדינים מצטיינים במיוחד וגם כל הביצי דגים למיניהם. כיף לשבת לנשנש עם בירה.
מתוקים
לפני שבכלל ניגע בעולם התוכן של קינוחים ומתוקים בספרד בואו ננמיך ציפיות באופן מודרך:ֿ
המתוקים בספרד לא משהו, בלשון המעטה.
אז אחרי ששוכנעתם אפשר לעבור למקומות שבאופן יחסי עושים מתוקים מסורתיים סבבה ממש.
La campana – מאפייה מיתולוגית ועתיקה (מ-1885!) שנמצאת ברחוב הנושא את אותו השם. יש בה דברים קלאסיים וקצת מיושנים כמו סברינות וכאלו אבל עשויים טוב באופן חינני. יש גם דברים יותר מודרניים כמו המילפיי עם הקרם טורון (נוגט שקדים ספרדי) שהיה מצוין.
confitería la despensa de palacio – עוד מאפייה ספרדית שהיא ענתיקה. פלאן, סברינות, מרנגים ועוד עוגות נוצריות נוסטלגיות תאכלו לאכול כאן. רק אל תשתו את הקפה כן?
Dulceria Manu Jara – בשכונה שמעבר לנהר, צרפתי בנוף עם הגסות הספרדית. אקלרים וכדומה לצד אוזני פיל ודומיו. לא קלאסי, וטוב שכך.
בתי קפה
כל מי שמגיע לבקר בספרד אני מרגישה חובה לתת איזשהו הסבר לגבי מה שהולך כאן עם הקפה. להבדיל מישראל שיש איזשהי סקאלה רחבה בסיפור, בספרד יש או specialty coffee או קפה חדר מורים מזעזע. לכן, חשוב לדעת איפה אותם ה- specialty coffee (ותודה לאל יש מלא) ולברור בקפידה. כמה שאהבתי בסביליה:
Parceria Cafe – גם קפה טעים, גם אחלה אווירה (שוב, בשוק Feria), וגם אחלה אוכל. מה שנחמד באוכל זה שסוף סוף מדובר במקום שחורג מהמנות הביזאריות שיש בבתי קפה מהסוג הזה שמסתכמות בטוסט אבוקדו – ביצה – סלמון. תוכלו למצוא טוויסטים נחמדים שממש אהבתי – לחם קלוי עם אחו בלנקו וטונה מעושנת, וופל בלגי עם בוראטה, וופל בלגי עם גלידת מאצ׳ה.
Syra Coffee – האמת שמדובר ברשת בכל ספרד. טובה ונגישה, קפה טוב וזה ללכת על בטוח כי תמצאו סניפון כמעט בכל מקום.
Borbotea Coffee Lab – אחלה קפה, אחלה אווירה.
אתרים בעיר
מעבר לשוטטות וקולינריה, סביליה גם מושלמת לטיול אנדלוסי עם מלא אתרים מיוחדים, גם התיירותיים שבהם לדעתי שווים ביותר. אלו שאהבתי במיוחד:ֿֿ
Royal Alcázar of Seville – הארמון של סביליה. להבדיל מהארמונות האירופאים הקלאסיים כדוגמת וורסאי, באנדלוסיה תוכלו להתפאר מארמונות שבנו המוסלמים, שזה בגדול שילוב בין מרוקו לפריז (אבל יותר מרוקו). שזה די מרהיב ומהמם בעיני, אדריכלות מוסלמית של פעם (הקשתות, הצבעים) והכי אני אוהבת – הגנים של הארמון, עם מלא עצי הדר.
Parque de María Luisa – הפארק המרכזי של סביליה. אני חולת פארקים ופוקדת אותם בכל מקום שאני רק נמצאת וכאן הפארק הוא יפה במיוחד, ואיך לא – עם אווירה אנדלוסית.
Palacio de las Dueñas – ארמון קטן יחסית שנבנה במאה ה-15 כשזו בדיוק תקופת התפר שבין הסגנון הגותי לרנסנס. היה שייך לבית אלבה, שזה בית אצולה ספרדי ולאורך השנים נאגרו בו המון יצירות אמנות נחשבות. הוא באמת מיוחד ויפה, בעיקר מבחוץ, שמזכיר, איך לא, ארמונות וגנים אנדלוסיים, ואם תגיעו באביב תוכלו לראות אותו מכוסה כולו בפרחים.
