וולקאם טו חיפה של ספרד.
העיר השלישית בגודלה, רגועה ונעימה, עם ים ואוכל טוב, שכונה של פועלים, שכונה של היפסטרים, מרכז עיר עתיק, מוזיאון מדע. חיפה. אבל בקטע הכי טוב.
אני מאוד אוהבת את ולנסיה. זאת אומרת, שלא תצפו למשהו מרטיט שלא נתקלתם בו בחייכם.
היא לא הכי יפה, או עם החוף הכי שווה, אין בה אווירה שלא חוויתם, אבל היא פשוט אחלה עיר אחלה קפיצה אחלה חוף ואחלה וויקנד. אחלה ולנסיה.
אבל האוכל? הרבה יותר מאחלה.
קודם כל ולנסיה היא המלכה האם של הפאייה.
מה זה המלכה האם? היא בגדול המלכה היחידה של המנה הזו. כל מנה שתצא מחוץ למחוז ולנסיה היא תהיה לרב תיירותית ולא מספיק טובה. באמת, כל פאייה שהיא תיירותית ובינונית בולנסיה תהיה בעשרות מונים טובה יותר מפאייה ממוצעת במדריד.
אבל לפני הכל, יש פוסט המלצות קודם על וולנסיה, קודם תעברו עליו ואז תמשיכו עם זה.
Arrocería
ואני גם פה כדי להזכיר לכם שאורז הוא עולם ומלואו.
כן, אורז בספרד זה מרכיב כל כך מרכזי בתזונה, ויש אינספור מתכונים וגרסאות שלו במטבח המקומי.
ולא, פאייה זו לא מנת האורז העיקרית ובטח שלא היחידה. היא רק אחת מיני רבות. זה כמו להגיד שכל פסטה היא קרבונרה.
עד כדי כך מדובר במוצר מרכזי שהוא הבסיס לכל-כך הרבה מנות, שהמון מסעדות בוולנסיה (במיוחד בכפרים) נקראות Arrocería.
Arrocería מגיעה מהמילה הספרדית Arroz (אורז). וניחשתם נכון, זו מסעדה שמתמחה בתבשילי אורז. ובאמת תראו שכל תפריט בארוסריה מתחלק לכמה קטגוריות של אורז.
אורז שהוא לא רק פאייה
אפשר לחלק באופן גס את מנות האורז הספרדיות לשלושה סוגים:
Arroz seco (אורז יבש)
Arroz meloso (אורז קרמי)
Arroz caldoso (אורז בציר)
שלושת המנות עשויות מאותו סוג אורז, ומה שמבדיל ביניהן זה בעיקר כמות הנוזלים שבהן.
ה- Arroz seco בספרדית זה ״אורז יבש״. זו הגרסה שזוכה להכי הרבה יחסי ציבור מחוץ לספרד. כשמה כן היא – תבשיל אורז יבש מנוזלים, כאשר המים נועדו רק לבשל את האורז ואין להם זכר במנה לאחר שהאורז מוכן. הפאייה למשל.
מבחינה שיווקית, כנראה שפאייה נתפסת כמנת הדגל של עולם האורז בספרד, או מנת הדגל של ספרד באופן כללי. אבל למעשה, זה רק סוג אחד של מנות אורז.
ה- Arroz meloso, יהיה כבר יותר נוזלי מחברו היבש. הנוזלים ניכרים בו, ולמעשה הוא מרגיש כמו ריזוטו.
אבללללל, אמנם מרגיש כמו ריזוטו, אבל הוא נטול חמאה וגבינה. משתמשים אך ורק בציר כדי ״להקרים״ את המנה, כי סוג האורז מאוד עמילני ככה שלא צריך מוצרי חלב לחיזוק הקרמיות, נשבעת.
את שמו, הוא מקבל מהמילה ״דבש״ בספרדית (miel) וזאת בגלל הסמיכות שלו.
סוגר את הרשימה הוא ה- Arroz caldoso.
בספרדית caldo זה מרק (יותר נכון, ציר). ואכן מדובר בסוג של מרק סמיך עם הרבה אורז.
ומה חוץ מאורז?
Tomate valenciano – בכל זאת הגעתם לעיר בה מתקיים פסטיבל העגבניות (Tomatina) מדי שנה.
בוולנסיה גדלות עגבניות מדהימות, ועגבניית הדגל של המקום היא העגבניה הזו שנקראת עגבנייה וולנסיאנית. מה שמיוחד בה זה שהקליפה שלה מאוד דקה והבפנוכו מאוד בשרני ומתוק. אל תתבלבלו עם הצבע הדהוי שלה שגורם לנו להירתע כשמדובר בעגבניות רגילות – הבפנים תמיד מתוק ובשרני.
איך אוכלים אותה? כמעט בכל מסעדה בעיר תמצאו מנת עגבנייה – לרב כשהיא מקולפת, עם שמן זית ומלח. כל מקום נותן את הטוויסטים שלו (הכי טעימה שאכלנו היה במסעדת Gran Azul שבהמשך הרשימה).
All i pebre de anguila – תבשיל צלופח – שיט בתרגום לעברית זה נשמע ממש רע. אבל שמעו, צלופח זה אחד הדברים שנחשבים בוולנסיה, והתבשיל הזה הוא בסה״כ עם בסיס ספרדי נורא מוכר (תפוחי אדמה, פפריקה, שום, שמן זית) שמוסיפים לו גם צלופח (שהמילה מצלצלת רע אבל זה כמו סרדין / הרינג). מי שלא בעניין של התבשיל, אז אפשר למצוא את הצלופח כמנה ראשונה בהרבה מקומות כשהוא כבוש / מעושן וזה פשוט תענוג (המלצות בהמשך).
Buñuelos de bacalao – קשה לי לתרגם את זה לעברית אבל זה סוג של בצקנית / ספינג׳ מלוח עם דג קוד ותפוח אדמה, וזה טעים ממש. מורכב מדג קוד, תפוחי אדמה (אלוהים כמה שהוולנסיאנים מאוהבים בשילוב הזה), שום, פטרוזיליה, ביצים וקמח. מטגנים את הכל ומתענגים.
Horchata de chufa – משקה המבוסס על אגוז שבארץ הרבה פחות מוכר – בספרדית נקרא chufa ובעברית אגוז נמר (נגיד). מאוד מזכיר חלבים מבוססי אגוזים כמו שקדים ודומיו, ותוכלו למצוא את זה בכל פינה בעיר, שכן זה משקה הדגל כאן.
Ajoarriero – מנה וולנסיאנית של מעיין פירה / קרם תפוחי אדמה קר עם שום, דג קוד, חלמונים ושמן זית. טעים ומיוחד.
מקומות לאכול
אולי המקום הכי תיירותי ברשימה, אבל הוא קלאסי וטוב אין מה לעשות (לפעמים תיירים מגיעים גם למקומות מוצלחים). הוא היה ברשימה גם של הפוסט הקודם וכמובן שגם הפעם חזרנו אליו. מעבר לכך שזה מקום טוב של פאיות ובכלל תבשילי אורז, לדעתי המעלה של המקום לעומת שאר המסעדות זו הפאייה הקלאסית – הפאייה הוולנסיאנית. וזו אגב המנה היחידה שצריך להזמין מראש (לפחות 24 שעות מראש).
גם המנות הראשונות הן מצוינות. אנחנו אכלנו את הסלט עגבניות הקלאסי, הצ׳יפירונס (הקלמארי הקטנים) עם איולי של הדיו שלהם ובוניולס של דג קוד.
המסעדה ללא ספק הטובה ביותר בטיול, ואולי אחת המסעדות הטובות ביותר שאכלתי בהן בספרד.
מסעדה לא זולה, פיין דיינינג, ולנסיאנית לגמרי, שלוקחת את האוכל המסורתי לרמה הגבוהה ביותר.
אכלנו שם פאייה מדהימה עם קרבינרו (מלך משפחת השרימפסים בגדול) ויונה (!), סלט עגבניות שהיה מדהים – טייק אוף (אבל לא בקטע מעצבן) על הסלט עגבניות הוולנסיאני הקלאסי – עגבנייה ולנסיאנית, חציל כבוש ומתוק, דג כבוש ובוטארגה מגורדת. חלום. עוד מנה מופלאה הייתה הדג לוקוס שהיה איכותי וטרי בטירוף ובמידת צלייה מושלמת.
עוד מקום שהמלצתי עליו בפוסט הקודם ויש סיבה טובה לכך. מעבר לכך שהמקום אותנטי עם מנות אורז טעימות ועוד מנות קלאסיות, האווירה שם מאוד כייפית. בגדול, המקום הכי מדמה ארוסריה אותנטית שלרוב נמצאת בכפר, בחוץ עם הרבה מרחב. אכלנו שם את הארוס מלוסו של הלובסטר שהיה מצוין.
Arrosseria Boscà 29 – ארוסריה קלאסית עם כל מנות הדגל. טעים, אותנטי, אחלה vfm וקינוחים זוועה.
Tasca Angel – מקום קטן, עממי ועתיק במרכז העיר שמגיש טאפאסים של דגים מטוגנים ופירות ים. מנת הדגל היא ללא ספק הסרדינים על הפלנצ׳ה שעליהם נשפך שמן זית עם פטרוזיליה ושום.
Casa Montaña – אחד המקומות האהובים עליי בעיר. יקב מצוין ועתיק (מ-1836!) עם תפריט אוכל אותנטי אבל מהודק וכייפי, אחלה אווירה.
מנות הדגל: טונה אדומה כבושה בתבלינים, צלופח מעושן. הוורמוט גם כן מצוין.
Bodega Anyora – טאפאס בר יותר מודרני עם טוויסט על מנות אותנטיות ולא רק. אווירה טובה, בשכונת פועלים שליד הים. המנת צלופח מעושן נהדרת.
La Chingada – מסעדה מכסיקנית טעימה וכייפית בשכונת Ruzafa. טאקוס, נאצ׳וס, קאסאדייה, מיצ׳לדה ועוד. הכי טעים זה התבשיל הקלאסי – Cochinita Pibil.
שווקים
טוב באופן סופר אבל סופר מפתיע גיליתי שהשווקים בולנסיה לא רק שהם טובים ממש אלא גם שהשוק המרכזי (!) והתיירותי שבעיר הוא מדהים ויש בו המון מה לאכול ומה לקנות וזה בהחלט שוקינג.
השוק המרכזי של ולנסיה. וואו יש בו הכל ואף יותר. בין שווקי האוכל הגדולים בעולם (וגם בין השווים שהייתי בהם).
גם דוכנים לקנות דברים הביתה, גם טאפאסים ספרדיים (ואותנטיים!!) לנשנש כמו אנשובי, זיתים, גבינות, חמון, גם מקומות שווים ממש לאכול בהם צהריים (המומלץ: central bar – דוכן-מסעדה).
ואז מגיעים לאזור של הדגים. אמאלה ואבאלה. גם לקנות הביתה וגם לנשנש במקום כמו שהם (ככה נקי, שרימפס מלח ולימון).
שוק בשכונה שאני אולי הכי אוהבת בעיר – Ruzafa, כייפית ואווירה טובה. השוק פחות עמוס מזה המרכזי וגם בו יש דוכנים בשפע לקנות דברים וגם לנשנש.
2 תגובות
היי, אנחנו משפחה זוג+3 בגילאים 18,22,25 נשמח לעשות סיור בוקר במדריד להכרת המטבח הספרדי ב 4/10 או 5/10 . האם הסיור הוא פרטי או עם קבוצה?
נשמח לשמוע. תודה
מעולה, כותבת לך בפרטי 🙂