כמה שאני אוהבת שרימפס!!

כל מי שירפרף בקצרה בחשבון האינסטגרם שלי יוכל לראות את האהבה הגדולה שאני רוחשת לפירות ים באופן כללי, ואני גאה לומר שהיצורים הכתומים הם בפסגת סולם העדיפויות. טעמם עדין ומתוק, והם טובים בכל-כך הרבה מנות ובכל מיני צורות – מטוגנים בטמפורה, מבושלים בקארי, קרים בסלט ואפילו נאים בקרפצ’יו, ועוד מיני סגנונות.

שרימפס הוא באמת עולם ומלואו. הוא לא רק בן למשפחת פירות הים, אלא הוא משפחה בפני עצמה. יש עוד הרבה יצורים כתמתמים ומתוקים עם שריון פריך מלבד הלנגוסטיני והבייבי שרימפס שמוכרים בארץ. יש את ה-cigalas שלהם שריון עבה כמו סרטן ובפנים בשר מתוק ורך כמו חמאה, יש את הג’מבו שהוא גדול, בשרני ומלא טעם, ויש הרבה הרבה יותר! אחד מהסוגים החדשים שגיליתי בחצי האי האיברי זה השרימפס האדום (gambas). בן המשפחה האדום ביותר – שריונו בצבע ארגמן וגם הורידים בגוף עצמו אדומים, עוד טרם הבישול. הסוג הזה הוא מתוק ואהוב עלי במיוחד, וממנו מכינים את המנה הבאה – gambas al ajillo.

כשיש כל-כך הרבה סוגים ומינים של פירות ים ובפרט של שרימפסים, לא נותר אלא לאכול אותם בצורה פשוטה וטובה ששמה אותם בקדמת הבמה ללא שום הסחות דעת, וללא שום אמירה פלצנית של קרם X מתחת ושבבי Y מעל. בייסיק בייסיק. כי כשיש חומר גלם כל-כך טוב, אין סיבה למשחקים. גמבס אל אחיו זו ללא ספק מנה כזו.

גמבס אל אחיו – קווים לדמותו:

התרגום בעברית זה “שרימפסים בשום”. ובשם המנה גם מציינים את סוג השרימפס באופן ספציפי, gambas.

מנת טאפאס של פועלים, הכי פשוטה שיש – שרימפסים, שום וצ’ילי מוגשים בתוך כלי חרס לוהט עם שמן זית רותח ומבעבע. השרימפסים סופגים את טעמי השום המטוגן והצ’ילי, והם נאכלים כמו סוכריות. מרגישים כאן את השרימפסים בשני אופנים – השרימפסים עצמם כמובן, אבל השוס האמית זה שהטיגון של השרימפס מוציא לשמן החם טעמים עמוקים ומתקתקים שביחד עם השום המקורמל יוצרים שמן עם טעמים מופלאים שההיי לייט האמיתי זה לנגב אותו עם לחם.

מבחינת הכנת המנה מדובר באמת בקלי קלות. בגלל שבארץ שרימפס זה דבר שפחות בשגרת הבישול הביתי, זה ישר מתקשר למשהו מסובך ופלצני. תתנערו מזה, כי כאן מדובר במקרה ההפוך.

איפה אוכלים?

כמובן, ניתן להכין בבית, הרי לשם כך התכנסנו.

אבל אם חשקה נפשכם בחווית האורגינל (וחשקה נפשכם, ברור) אז בכל טאפאס בר או מסעדה אותנטית במדריד ניתן לאכול את המנה.

ואם נדייק, מספר מקומות שלוקחים את המנה לדרגת אליפות:

La Casa del Abuelo – אמרתם גמבס אל אחיו, אמרתם קאסה דה אבואלו (תרגום: הבית של סבא). טאפאס בר מיתולוגי במרכז מדריד שידוע במיוחד בשל מנות השרימפס שלו, והגמבס אל אחיו בפרט. יש 3 סניפים של הבר הזה, ובאופן לא הגיוני כולם נמצאים במרחק מטרים ספורים זה מזה. אחד מבין השלושה הוא יותר טאפאס בר בו אוכלים בעמידה ופחות מסעדה לשבת, ושם תוכלו לראות את ידידנו הטבח מכין בעמדה בפינת הבר גמבס אל אחיו לכל מי שרק חפץ.

הכנת המנה ב- casa de abuelo

Cervecería Cervantes– עוד טאפאס בר נהדר במרכז העיר ואותנטי במיוחד (אינדיקציה נהדרת לכך היא כמות המפיות מתחת לויטרינה), שבנוסף למנות מסורתיות אחרות שגם מבוצעות היטב, ניתן לאכול בו גמבס אל אחיו פשוט מושלם.

El Doble – הו, איזה בר. יש לי כל-כך הרבה לכתוב עליו. החל מזה שהוא אחד הברים המרגשים מבחינה מיתולוגית, לראיה כל הכדורגלנים לאורך השנים שתמונותיהם עם בעל המקום תלויות על הקירות. הגמבס אל אחיו כאן נהדר, וזאת בנוסף לעוד מנות דגל של המקום – אנשובי לבן בחומץ, משקה הוורמוט ועוד.

Bar Monaco – בר מסעדה נוסף, שבכלל לא נמצא במדריד, אלא בעיר Vigo שבחבל גליסיה בצפון ספרד, שזה אולי האזור עם הפירות ים הכי טריים ואיכותיים שהייתי בו בחיי. בבר הזה טעמתי לראשונה את המנה ונפלתי מהרגליים. אז רק בגלל החסד נעורים שאני רוחשת למקום, אני חייבת לציין אותו גם אם אין סיכוי שתהיו בסביבה.

איך מכינים?

כמה דברים לפני שמתחילים –

שרימפסים:

כאמור, מגוון השרימפס הוא עצום. מכיוון שהגמבס לא נפוצים במיוחד בארץ, אין בעיה להשתמש בכל סוג שתמצאו, רצוי שיהיה טרי ולא מבושל מראש (אם זה מגיע כתום זה אומר שהוא כבר חצי בושל). אם משתמשים בקפוא אז יש להפשיר במקרר למשך כמה שעות, וגם לקצר קצת את זמן הטיגון.

שמן זית:

הספרדים מתים על שמן זית, ובצדק. שמן הזית בספרד הוא בין האיכותיים בעולם ובגלל ההיצע הרחב לא בעיה להשיג שמן זית נהדר במחיר שפוי. לכן, כל הסיבות מובילות לכך שבמטבח הספרדי שמן זית נשפך בכמויות היסטריות, והעולם שותק. מכיוון שמדובר בכמות גדולה של שמן זית, אין בעיה לא להשתמש בשמן הכי איכותי שיש לכם, אבל כן חשוב שזה יהיה שמן זית ולא סוג אחר. גם כי זה קריטי לטעם של השרימפסים וגם כי חלק ב’ של המנה זה לנגב את השמן הספוג בכל הטעמים והשום המקורמל עם לחם, ואף אחד לא רוצה לנגב שמן מכונות.

כלי חרס:

המנה מבושלת בכלי חרס ששומר על החום הגבוה של השמן הרותח כדי שימשיך לבעבע גם אחרי שהכלי יורד מהאש. אם גם לכם אין כלי חרס בבית, או שיש לכם כלי חרס אבל אתם נטולי כיריים עם אש גלויה (כמו במקרה שלי), אין בעיה להכין במחבת ואז להעביר לכלי אחר, רק צריך לאכול מיד מיד, כי זה מתקרר מהר. אם יש לכם כלי עמיד בחום, כדאי לחמם אותו בתנור ואז כשהוא חם לשפוך אליו את המנה, ככה זה יחסית ישמור על חום. ואם אתם ברי מזל ויש לכם גם כלי חרס וגם כיריים עם אש גלויה אז הידד! תשתמשו בכלי כמחבת וגם ככלי הגשה.

#התחלנו

מה צריך? (מנת פתיחה ל-2 אנשים)

12 שרימפסים קטנים (בייבי), או 9 גדולים (לנגוסטיני)

2 פלפלוני צ’ילי מיובשים קטנים

6 שיני שום

חופן קטן של עלי פטרוזיליה

1 כוס שמן זית

חצי בגט לבן

מלח

אופן ההכנה:

  • אם השרימפס שלם אז תחילה עוסקים בעבודת קילוף וניקוי: מקלפים את השריון, מורידים את הזנב והראש, ומעבירים סכין בגב השרימפס כדי לנקות את הוריד. (הסבר לניקוי הוריד בסרטון הזה).
  • מייבשים את השרימפסים במגבת נייר, וממליחים אותם קלות.
  • קוצצים את השום לפרוסות דקות, הצ’ילי לשבבים והפטרוזילה דק דק.
  • מרתיחים מחבת עם השמן זית (כדאי שהמחבת תהיה קטנה יחסית כדי ליצור גובה לשמן מה שיעניק טיגון עמוק, וזאת מבלי להשתמש בכמויות שמן מיותרות), וכשהשמן רותח שמים את השום והצ’ילי. ברגע שהשום מקבל טיפה צבע מכניסים את השרימפסים. ברגע שהשרימפסים משנים את צבעם ללבן-כתום (עניין של חצי דקה-דקה), מוסיפים את הפטרוזיליה ומורידים מהאש.
  • כאמור, אם יש כלי חסין לחום, אז מחממים אותו לפני הטיגון בתנור ואז מעבירים אליו את התערובת. אם לא אז אוכלים ישר מהמחבת או מעבירים לכלי רגיל.
  • מגישים עם פרוסה עבה של בגט או לחם לבן אחר לניגוב.

HASTA LUEGO!

 

הרשם לקבלת עדכונים מפולפלים
Enter your email address and click on the Get Instant Access button.
I agree to have my personal information transfered to MailChimp ( more information )
We respect your privacy