יולי-אוגוסט זו העונה הכי מטויילת בקרב ישראלים. בשנים האחרונות הם נוהרים למדריד כי מדריד זה כיף וכי אוגוסט = חופש. אבל כולם שוכחים שני דברים: א׳, מדריד ביולי-אוגוסט חמה רותחת למות (40 מעלות בכיף, בלי לחות), ו-ב׳ – הספרדים בורחים ממדריד ומשאירים אותה דלילה. כל אוגוסט המדרידאים והספרדים בכלל נופשים ברחבי חצי האי האיברי, ולרב מדריד לא תהיה היעד – אלא החופים באנדלוסיה או קטלוניה (שפחות חמים ממדריד), ולנסיה, או כל אזור הצפון ההררי שבקיץ זו העונה המושלמת לטייל בו. כך נותרת לה העיר יחסית דוממת – הרבה חנויות נסגרות, הרחובות יותר שקטים והארועים גם הם פוחתים.

ואני באוגוסט? וול, יש תיירים אז לרוב אני עובדת ואפילו עמוסה. השנה בגלל הקורונה והחופש הבלתי צפוי שנפל עליי, החלטתי להתנהג כמדרידאית. ארזנו חפצינו, חקרתי קצת מה אוכלים ואיפה, ופנינו לנופש קייצי אירופאי כמיטב המסורת. היכן?

החוף בעיירה – Conil de la Frontera

על אהבתי לחבל אנדלוסיה אין צורך להזכיר שוב. דרום ספרד מבחינתי זה בהחלט המקום לנפוש בו. הוייב, האנשים, החופים, ההיסטוריה וכמובן האוכל. אבל דרום ספרד זה אזור גדול, וכל פעם אני מקפידה לטייל בחבל קצת אחר. לפני כחודש נסענו לאזור שרציתי להגיע אליו כבר הרבה זמן – קדיס (Cádiz).

הכפר הלבן Vejer de la Frontera

קדיס היא למעשה עיר וגם מחוז. המחוז מכיל את העיר ועוד כמה ערים קטנות ועיירות. קדיס הוא אחד משמונת המחוזות המרכיבים את חבל אנדלוסיה. העיר עצמה היא מאוד מיוחדת, עיר נמל עתיקה עתיקה ויפה, מזכירה לי שילוב בין יפו לנאפולי. האווירה בה היא ים תיכונית הארד קור, האנשים שחומים, קצת צעקות והרבה אוכל טוב. בקיצור מידל איסט זה כאן.

החוף ב – Caños de Meca

אבל הטיול הזה התמקד בחופים ובעיירות הקטנות. בעיר עצמה ביקרנו ממש לכמה שעות. לא מספיק בשביל שאכתוב עליה המלצות, אבל מספיק כדי לדעת שאני חייבת לחזור אליה שוב.

החופים והעיירות זה סיפור אחר. עיירות חוף קטנות, עם חופים תכולים וחול לבן. חופים רגועים עם הרבה מרחב, סמי-עירום ומים צלולים. מה שיפה זה שלמרות שאלו מקומות פופולרים שהספרדים ועוד אירופאים נוהגים לפקוד לא מעט, האווירה שם היא עדינה ולא מסחרית, לא תמצאו שם בתי מלון מפלצתיים שחותכים את קו הנוף. אבל עזבו שטויות, בין טבילה אחת לשנייה באנו בתכלס לטרוף, והרבה.

מה אוכלים בקדיס?

Tomates aliñados – סלט טיפיקלי לחבל קדיס. הכי סימפל שיש. עגבניות חתוכות, שום כתוש, חומץ ושמן זית. התרגום של המנה זה ״עגבניות מתובלות״, וכשמן כן הן – עגבניות עם טעם של שום וים תיכון, ולפעמים גם אורגנו מיובש. כי עם עגבניות הקיץ של ספרד לא צריך להתחכם. למנה הזו משתמשים בעגבניות גדולות, בשרניות ומאוד בשלות.

Tomates aliñados ו- Patatas aliñadas

Patatas aliñadas / Papas aliñás – בתרגום חופשי ״תפוחי אדמה מתובלים״. סלט תפוחי אדמה קר עם בצל קצוץ, פטרוזיליה, חומץ והרבה שמן זית. זה בדיוק הסגנון של הסלטי תפוחי אדמה שאני אוהבת ואין ספק שזה טעים בהרבה מהגרסא עם המיונז. מנה קייצית שהולכת מצוין עם כל המנות של קדיס ואני מאמצת למטבח הביתי.

Tortillita de camarones – אחת ממנות הדגל של האזור. לביבה דקיקה ופריכה שעשויה מקמח חומוס, פטרוזיליה, בצל, וגולת הכותרת – שרימפסים קטנים קטנים (Camarones). כמה קטנים? בגודל של ציפורן ואני לא צוחקת. והנה קיבלתם לביבה עם טעם שרימפסי עדין ושהכי כיף בעולם לנשנש אותה.

Tortillita de camarones

Pescaditos fritos:

כל חבל אנדלוסיה הוא שיר הלל לדגים ופירות ים מטוגנים. השמועה אומרת שזה נצר לקהילות היהודיות הענפות שהיו באזור, שנהגו לטגן כל דג וכל דבר מחשש שנגע במשהו לא כשר ועל ידי כך ״להכשיר״ אותו. כמעט בכל מקום שתהיו בו באנדלוסיה תוכלו למצוא פלטה מפנקת של מטוגנים – סרדינים, אנשובי, קלמארי, שרימפס, ועוד ועוד. אבל בקדיס תוכלו למצוא כמה דברים שייחודיים לאזור, ולא כדאי לפספס:

Chopitos – קלמרי קטן קטן קטן. יותר קטן מבמבה. הוא מגיע שלם (אין טעם לחתוך אותו) ומטוגן. הוא רך ונמס בפה. כל החופשה זללתי אותו עם לימון, ואפשר לומר שזו הייתה אחת התגליות שלי בטיול. אגב הוא לאו דווקא מנה טיפוסית של קדיס, וניתן גם לאכול אותו במדריד ובכלל מחוץ לאנדלוסיה, אבל אז הוא יהיה נדיר יותר ופחות איכותי. הסיבה לנדירותו היא בעיקר בגלל שבהרבה מקומות לא חוקי לדוג את הקלמרי כשהם כאלו קטנים, ולכן לא קל למצוא אותם. כנראה שבאזור אנדלוסיה הם קצת יותר נפוצים והחוקים קצת יותר רופפים.

Chopitos מטוגנים עם לימון – אחד התענוגות הגדולים שיש

Cazón en adobo – דג במרינדה. מנת דג מטוגנת שמאפיינת באופן מובהק את מחוז קדיס. מדובר בדג העונה לשם Cazón. מה שהופך אותו ליותר מסתם דג מטוגן זה שהוא מושרה במרינדה של חומץ, שום ופפריקה למשך שמונה שעות לפני שמקמחים ומטגנים אותו. לאחר הטיגון הוא פריך מאוד וכשנותנים לו ביס הטעם שלו עשיר וחמוץ יותר. אני אוהבת. וגם החבר׳ה בקדיס אוהבים.

Atún Rojo de Almadraba – ״ברוכים הבאים למקום עם הטונה האדומה הטובה ביותר בעולם״, כך קיבל את פנינו שלט ענק בכניסה לאחת העיירות כשלצידו מתנוססת תמונה של נתח טונה אדומה שמנמן במיוחד. לא טעיתם, אתם לא ביפן, אבל יש משהו שאתם צריכים לדעת: באזור קדיס יש את הטונות האדומות מהטובות בעולם.

הסיבה לכך היא בשל שיטת דייג קדומה עוד מימי העת העתיקה (נקראת – Almadraba). המוסלמים פיתחו שיטה זו כדי לדוג את הטונות בעת שהן נודדות מהאוקיינוס האטלנטי לים התיכון. השיטה מתבססת על רשת ותיחומה בסירות, והיא מאפשרת לצוד כמויות אדירות של טונות, עד היום. העיירה שהכי נודעת בשל שיטת הדיג הזו היא Barbate.

האווירה בעיירה היא בהתאם, וכל המסעדות מעוטרות בציורים ואקססוריז של טונה אדומה, ואפילו יש מוזיאון של טונה אדומה! בשיא עונת הדיג (בערך בסביבות חודש מאי) מתקיים לו פסטיבל טונה אדומה, נשבעת. כל הברים והמסעדות בעיירה פותחות בתחרות מלבבת על מנת הטונה האדומה הטובה ביותר, מתאפשרות צלילות ביחד עם הדגי טונה, בקיצור חגיגה. אמנם בתאריכים של הפסטיבל עצמו לא הייתי, אבל תהיו בטוחים שגם בשאר ימות השנה זו חגיגה לא קטנה.

כמה ורסיות לטונה אדומה

כמו שכבר הספקתם להבין, מדובר בטונה הטרייה שבטריות, ומשתמשים בכל חלקי הטונה ממש כמו בבשר – בטן, פילה, צלעות ועוד. אל תחמיצו על לאכול טונה אדומה טרייה. לא באזור קדיס בכלל ולא ב- Barbate בפרט. את הטונה הטרייה עצמה, על שלל חלקיה, אתם יכולים לראות בשוק של Barbate. לא להחמיץ.

Ortiguillas – סוג של אצות שנפוצות בחופי קדיס, והמקומיים מטגנים אותם ואוכלים כחטיף. בעבר הן היו נחשבות אוכל לעניים אך לאחר שפרצה מלחמה במפרץ קדיס ושהרבה מן המזון הימי ניזק, הפכו האצות למעדן החדש. למה לעזאזל לטגן אצה? שאלה טובה. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שבדרום ספרד (או בכלל בספרד) נוהגים לטגן כל דבר, אבל מסתבר שיש פרקטיקה מאחורי זה – לאצה הספציפית הזו המון זרועות קטנות כחוטים עוקצניים וכשמטגנים את כולה הבלילה סוגרת את הכל לכדור אחד מה שעושה את האכילה למהנה יותר. הטיגון גם נותן ניגודיות לטעם הימי של האצה. קצת מוזר אני יודעת, אבל עם מנה מסורתית לא מתווכחים.

איך אוכלים בקדיס?

כאמור, קדיס הוא מחוז שופע עיירות חוף וערים קטנות. קונספט הטאפאס בר שקיים בכל ספרד מתקיים גם כאן, במיוחד בערים וכמובן בקדיס עצמה. אבל מה שמיוחד זה קונספט מסעדות החוף. ולא, אני לא מדברת על מסעדות חוף תיירותיות ויקרות אלא על כאלו עם סככה, שולחנות עץ בחוץ, מפת פלסטיק ומנות מקומיות ולא יקרות שיוצאות לשולחן ללא הפסקה. בספרדית יש להן שם – Chiringuito.

פתיחת שולחן טיפוסית במסעדת חוף

לרב המנות במקומות האלו יהיו פשוטות (תקראו להן מסעדות פועלים), מקומיות וטריות – בעיקר דגים, פירות ים וסלטים. יש גם מסעדות נהדרות בקונספט אחר, אבל ממליצה לכם לפחות פעם אחת להתנסות באחת מאלו.

איפה אוכלים בקדיס?

El Cortijiyo – מסעדת פועלים הנמצאת בחוף המדהים של El Palmar. הקונספט הוא מנות מקומיות, פשוטות ומ-ע-ו-ל-ו-ת. כאן זה מקום נהדר לאכול פירות ים ודגים מטוגנים וגם מנות ירק. מנות מומלצות: Tomates aliñados, Patatas aliñadas , Tortillita de camarones, סרדינים על הפלנצ׳ה, קלמארי (Chipirones) על הפלנצ׳ה, שרימפס מטוגנים ועוד ועוד.

Patatas aliñadas ושרימפס מטוגנים
סרדינים טריים על הפלנצ׳ה
חוף El Palmar

Venta Curroעוד מסעדת חוף מדהימה, ואולי הטובה ביותר שאכלנו בה בטיול. נמצאת בחוף של Zahora (שזו אגב רצועת חוף יפהפייה ששווה גיחה בלי קשר). גם כאן, כמיטב הקונספט, הדגה מנצחת. מנה שראויה לציון ולא רק שהפתיעה לטובה אלא גם הסתמנה כאחת הטובות במסעדה היא הקרוקטס קלמרי. למי שלא מכיר קרוקטס (Croquetas) אלו כדורוני בשמל מטוגנים ופריכים, וכאן הם מגיעים עם חתיכות קלמרי בבשמל וזה מה שהופך אותם לשחורים (הדיו של הקלמרי צובע אותם). אמנם לא התיאור הכי סקסי אבל טעים בטירוף.

Croquetas de calamares en su tinta
Tomates aliñados, מוטיב חוזר

מנות נוספות שמאוד אהבנו: מקרל מטוגן (Caballas en Adobo – לפני הטיגון בילה בקצת מרינדה של חומץ) טעים בטירוף, אנשובי (בוקרונס) מטוגן באופן עילאי, צ׳ופיטוס (Chopitos) מטוגן, מיני צדפות על הפלנצ׳ה ועוד.

Caballas en Adobo – מקרל ספרדי במרינדה ומטוגן
אנשובי טרי מטוגן. קלאסיקה שאין שנייה לה
Navajas – אחת הצדפות המיוחדות שיצא לי לאכול

Casa Fransisco – ועכשיו הגענו למסעדה קצת הרבה יותר סופיסטיקייטד. השולחנות כבר יותר מהוקצעים ובתוך המסעדה יש אקווריום של הדגה היומית. אכלנו רק שלוש מנות במסעדה הזו אבל שלושתן היו ממש טובות. קודם כל הסלמורחו. דיברתי הרבה על סלמורחו בבלוג (וגם אמשיך לדבר) וכאן הוא היה מבין הטעימים שאכלתי – קרמי, מתקתק ומאוד טעים.

סלמורחו אגדי ב- Casa Fransisco

עוד מנה ראשונה שלקחנו הייתה קרוקטס. שוב אותם כדורוני בשמל, רק שהפעם הם הגיעו במילוי בשמל עם גמבס אל אחיו, או בקיצור – שרימפס ושום, והם היו מצוינים בטעם ונהדרים במרקם. למנה עיקרית נבחרה ארוס קלדוסו (Arroz caldoso) – תבשיל אורז וקרבינרוס (Carabineros – שרימפ אדום גדול ומתקתק). מדובר בתבשיל שהוא יותר רטוב מפאייה, וקצת יותר דליל מריזוטו. מעיין מרק אורז סמיך בציר משגע של קרבינרוס וגם עם הבשר שלו כמובן. מנה לפנתאון.

אל חשש, מי שיותר בקטע של תבשיל אורז יבש ולא בציר לח, דהיינו פאייה, גם הן מעולות. גם המנות של הטונה האדומה על סוגיהן טובות מאוד. קיצר, לא לפספס.

פאייה, מהטובות.

Restaurante El Campero – דיברנו כה רבות על הטונה האדומה באזור ככה שאין מנוס מללכת למסעדה אייקונית בתחום. בכל המסעדות בחופים יש טרטרים וטטאקי של טונה אדומה ושלל מנות, אך יש מסעדות שממש מתמחות בטונה ומציעות כמעט אך ורק מנות איתה וזו אחת מהן. מדובר במסעדה שמומלצת במדריך מישלן והיא מוציאה מנות שמפארות את הנתחים המעולים של הטונה. המנות הן מהוקצעות אך לא פלצניות, כדי לא לפגוע בפשטות הטונה וכדי להשאיר אותה בקדמת הבמה.

מנות שמומלצות במיוחד: הפלטת טונה – 4 סוגים שונים של טונה – טרטר, סשימי, טטאקי וחריפה, ברוסקטה עם טונה אדומה וגילופי כמהין, הגספצ׳ו מנגו עם שיפוד הטונה והסלט עם הנתחי טונה.

הרשם לקבלת עדכונים מפולפלים
Enter your email address and click on the Get Instant Access button.
I agree to have my personal information transfered to MailChimp ( more information )
We respect your privacy